טכנולוגיית חומר
מחבטי טניס מודרניים משתמשים בדרך כלל בחומרי גרפיט. על ידי שכבת סיבי פחמן במודולים שונים, היצרנים משיגים איזון של בנייה קלה וקשיחות גבוהה. מחבטים-מתקדמים עשויים לשלב גם חומרים כגון גרפן, סגסוגות טיטניום או סיבי ארמיד כדי לשפר את עמידות הפיתול והיציבות; זה ממזער את עיוות המסגרת בעת פגיעה, ובכך משפר את דיוק הצילום.
מבנה מסגרת
מסגרות מחבט טניס אינן כוללות עובי אחיד; במקום זאת, הם משתמשים בעיצוב "חתך משתנה-". על ידי עיבוי אזורי מתח מרכזי תוך הפחתת משקל באזורים אחרים, העיצוב מייעל את מהירות התנופה והיציבות. בנוסף, צורות מסגרת-כגון ראשים אליפטיים או עיצובים עם נקודות מתוקות מוגדלות-משפיעות על מרווח השגיאה והספק של המחבט. גדלי ראש גדולים יותר הם בדרך כלל ידידותיים יותר למשתמש-, בעוד שראשים קטנים יותר מעדיפים בקרת דיוק.
מערכת מיתר ומתח
ביצועי המחבט תלויים במידה רבה בתבנית המיתרים ובמתח. מתח גבוה מציע שליטה רבה יותר אך דורש יותר כוח פיזי מהשחקן, בעוד מתח נמוך מספק יותר גמישות, מה שמקל על יצירת כוח. תבניות מיתר שונים (כגון 16x19 או 18x20) משפיעות גם הן על פוטנציאל הספין ועל תחושת השליטה.
בלימת זעזועים ובקרת רעידות
כדי למתן את ההשפעה המועברת לזרוע במהלך זריקה, מחבטים משלבים מבנים-בולמי זעזועים או חומרים מיוחדים-כגון פולימרים מרככים, תעלות אוויר או חומרים מרוכבים-רב-שכבתיים. תכונות אלו מפחיתות את העברת הרטט, מורידות את הסיכון ל"מרפק טניס" ומשפרות את נוחות הפגיעה הכללית.