מחבטי טניס מוקדמים היו עשויים בעיקר מעץ, וכוללים מסגרות מעץ מלא ומיתרי מעיים טבעיים-מתוחמים ביד. בעוד המחבטים הללו היו כבדים והציעו גמישות מוגבלת, הם הקימו את אב הטיפוס הבסיסי למחבט הטניס המודרני, המתאים לקצב האיטי יחסית של טניס הדשא- באותה תקופה.
ככל שהטניס גדל בפופולריות, בניית המחבטים התפתחה מעץ מלא לחומרים מרוכבים. יש לציין, במהלך אמצע-עד-סוף המאה ה-20, הצגת סגסוגות אלומיניום ופלדה שיפרה משמעותית את החוזק והעמידות תוך הפחתת משקל בהדרגה. התקדמות אלו הקלו על שחקנים חובבים להשתתף בספורט.
הופעתם של חומרים מרוכבים מסיבי פחמן סימנה נקודת מפנה מרכזית עבור מחבטי טניס מודרניים. סיבי פחמן אפשרו איזון בין בנייה קלה וקשיחות גבוהה, ואיפשרו ראשי מחבט גדולים יותר ונקודות מתוקות מורחבות, מה שהגדיל משמעותית את מרווח הטעויות עבור השחקנים. במקביל, טכניקות מיתר ועיצובי מסגרת שוכללו, מה ששיפר עוד יותר את יכולות הספין והשליטה.
המוקד של פיתוח מחבט טניס עבר בהדרגה מהחלפת חומרים למיטוב מבני והתמחות בביצועים. וריאציות בגודל הראש, בצפיפות דפוס המיתר ונקודות האיזון הותאמו-בהתאמה לשחקנים עם סגנונות נגינה מגוונים. בנוסף, השילוב של עיצובים אווירודינמיים, מערכות שיכוך-רטט וניתוח נתונים חכם הפכו את המחבט מכלי פשוט לציוד ספורט מותאם אישית-בביצועים גבוהים.