פני ההנעה משתמשים בדרך כלל בסיבי פחמן או בד פיברגלס; חומרים אלה נחתכים ומרובדים לפי כיוונים ספציפיים (כגון זוויות מתחלפות של 0 מעלות, 45 מעלות ו-90 מעלות) כדי לייעל את חוזק המתיחה והפיתול בכיוונים שונים. בינתיים, ליבת חלת הדבש הפנימית (למשל, חלת דבש פולימר) נחתכת מראש- כדי לעמוד במפרטי עובי וצפיפות, מה שמבטיח אחידות מבנית.

למינציה ודפוס מהווים את השלב הקריטי ביותר. לאחר הרכבת שכבות סיבי הפחמן וליבת חלת הדבש, היחידה עוברת כבישה חום או קרה בתוך תבנית. במהלך לחיצת חום, השרף מתרפא תחת טמפרטורה ולחץ גבוהים, ומחבר בחוזקה את סיבי הפחמן לליבה ליצירת מבנה משולב; שיטה זו מניבה חוזק ויציבות מעולים והיא התהליך הסטנדרטי למשוטים בינוניים-עד-גבוהים-.

לאחר היציקה, ההנעה עוברת חיתוך מדויק להסרת חומר קצה עודף, ולאחר מכן התקנה של מגן קצה. דגמים מסוימים משלבים גם חומרים לבלימת רטט- בתוך המסגרת כדי למזער את העברת הרטט בעת הפגיעה ולשפר את הנוחות. שלב זה משפיע באופן משמעותי על עמידות המוצר המוגמר וחווית המשתמש.

פני ההנעה עוברים התזת חול, גימור מט או ציפוי מיוחד כדי להגביר את החיכוך ועמידות הבלאי, ובכך לשפר את בקרת הסחרור. לבסוף, ההנעה נתונה לבדיקות קפדניות-המכסות משקל, נקודת איזון, קשיחות וביצועי השפעה-כדי להבטיח שכל יחידה עומדת במפרטי התכנון.